9. נעם סולברג האם השופט המתנחל הראשון בבית המשפט העליון יהיה חתום על מהפכה שמרנית? // שלמה פיוטרקובסקי

את מינויו לתפקיד החשוב של שופט בית המשפט העליון חייב השופט נעם סולברג ככל הנראה לשר המשפטים לשעבר פרופ’ יעקב נאמן ז”ל. את דרכו החל סולברג כעוזרם של שלושה יועצים משפטיים לממשלה, יוסף חריש, מיכאל בן־יאיר ואליקים רובינשטיין, שסולברג נחשב ליד ימינו. כאשר מונתה ועדת נאמן לבחינת נושא הגיור בישראל “השאיל” רובינשטיין את סולברג לוועדה, כדי שירכז את עבודתה, וכך נוצרה ההיכרות בין סולברג לנאמן. כ־14 שנה מאוחר יותר, כאשר נאמן היה שר המשפטים ויו”ר הוועדה לבחירת שופטים, וחיפש מועמד שמרן לבית המשפט העליון, שמו של סולברג עלה כמעט באופן טבעי, והוא זכה במינוי המשמעותי.

עם זאת, שמו של סולברג כמשפטן משמעותי מהאסכולה השמרנית יצא למרחוק עוד קודם לכן. בשנת 1998 מונה סולברג לשופט שלום, ומהר מאוד התגלה כשופט מוכשר ויסודי. בתוך שבע שנים בלבד הוא קודם לבית המשפט המחוזי, ובחלוף שבע שנים נוספות, תקופת זמן קצרה מאוד באופן יחסי, מונה לשופט בבית המשפט העליון. עוד לפני שמונה לעליון, בעודו מכהן כשופט בבית המשפט המחוזי בירושלים, היה סולברג מועמד לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, אך במרוץ ההוא זכה לבסוף עו”ד יהודה וינשטיין.

 

סולברג צפוי להתמנות לנשיא בית המשפט העליון. אם כך יקרה, ייקבע תקדים של מינוי שופט חובש כיפה למשרה השיפוטית הבכירה ביותר בישראל

כאשר נבחר סולברג לשופט בית המשפט העליון הוא רשם על שמו תקדים מעניין, כשופט ה”מתנחל” הראשון שנבחר לשיפוט בערכאה השיפוטית הגבוהה של מדינת ישראל. האירוע שהיה אז חריג (מאז מונה גם ה”מתנחל” דוד מינץ לעליון) גרר עתירה לבג”ץ שהגישה תנועת השמאל הקיצוני “יש גבול”, שדרשה לפסול את המינוי בשל “פגיעה בטוהר המידות” של מועמד שגר בהתנחלות בסביבות שכם. סולברג, יש לציין, גר בכלל באלון־שבות שבגוש עציון. מאחר שהוא מונה לעליון בגיל צעיר יחסית, 50 בלבד, הוא צפוי על פי שיטת ה”סניוריטי” להתמנות בעוד מעט פחות משמונה שנים לנשיא בית המשפט העליון. אם אכן כך יקרה, ייקבע תקדים נוסף של מינוי שופט חובש כיפה למשרה השיפוטית הבכירה ביותר במדינה.

בקרוב ימלאו תשע שנים לכהונתו בבית המשפט העליון, שבהן הפך לסמן שמרני בולט במוסד הנשלט גם כיום בידי הזרם האקטיביסטי מבית מדרשו של הנשיא לשעבר פרופ’ אהרן ברק. שמרנותו באה לידי ביטוי קודם כול בפסקי הדין שלו, שבהם עשה ניסיון להחזיר לחיים דוקטרינות שמרניות, כמו למשל “זכות העמידה”. כך היה בפרשת “איגוד האינטרנט הישראלי” שבה ביקש לדחות עתירה נגד חסימת אתרי הימורים באינטרנט, מאחר שהאיגוד אינו הנפגע הישיר מההחלטה. סולברג נותר באותה פרשה בדעת מיעוט, אך במקרים אחרים גישה זו זכתה להסכמה רחבה יותר.

נושא נוסף שביקש להוביל, מרכזי יותר, הוא סוגיית השימוש בעילת “הסבירות המהותית” ככלי לביקורת שיפוטית על החלטות של רשויות השלטון. מדובר בגישה שלפיה רשאי בית המשפט להתערב בהחלטות שלטוניות, גם אם מבחינה פורמלית לא נפל בהן כל פגם, רק משום שהן אינן סבירות לדעת השופטים. מטבע הדברים, עילה זו ש”ייסד” במשפט הישראלי פרופ’ ברק היא אחד הכלים המרכזיים של האקטיביזם השיפוטי. סולברג תקף את השימוש בסבירות במספר פסקי דין, אך באופן חריג הקדיש לנושא גם נאום פומבי שהפך לימים למאמר שפורסם בכתב העת “השילוח”. אחרי שהסביר את ההיגיון שמאחורי “הסבירות המהותית” הסביר סולברג את הסכנה הגדולה שיש בה, שהיא הוויתור על האובייקטיביות המשפטית לטובת הדעות האישיות של כל שופט.

כוותיק מבין השופטים השמרנים בבית המשפט העליון כיום, וכיחיד שנחשב מועמד ריאלי להתמנות בעתיד לנשיא, סולברג אינו נרתע מניסוח משנתו השמרנית באופן מוצהר וגלוי. הוא גם אינו נמנע מצעדים שעשויים לרמוז על נטייתו הפוליטית, כמו למשל השתתפותו כאזרח פרטי בטקס לציון 50 שנות התיישבות בגוש עציון, שעוררה דיון ציבורי. עם זאת, אולי בגלל אופיו המתון או היכרותו העמוקה עם המערכת, הוא אינו עושה שימוש ברטוריקה מהפכנית ונמנע מלהיכנס לעימותים חזיתיים עם חבריו לבית המשפט העליון.

בשנתיים הקרובות צפויים להתחלף ארבעה משופטי בית המשפט העליון. לכן, השאלה האם כהונתו של סולברג תהיה הסנונית המבשרת אביב שמרני בבית המשפט העליון, או שמא תיזכר כאפיזודה חולפת, תלויה במידה רבה בתוצאותיה של מערכת הבחירות הקרובה.

המשפיעים – הכתבות
מסדר הדתל״שים
דרושות נשים
המשפיעים בפרסום
המיינסטרים החדש
כובשי כיפות