4. עמית סגל העיתונאי המבריק שמשמש פה לציבור שלם // אורלי גולדקלנג

בחירות 89′ יצרו עניין מיוחד ביישוב מרכזי במועצת בנימין. מדינת ישראל אמנם נהנתה באותה שעה מאשליית ממשלת אחדות, אבל ביישוב עפרה התקיימו בחירות לתפקיד לא ידוע, כששני המועמדים המתחרים היו צמד אחים – ארנון ועמית. בסופה של דרמה רבתי זכה במרוץ ארנון מכיתה ג’ – הבכור לבית משפחת סגל – בעיקר משום שחבריו של האח הצעיר ממנו בשנתיים טרם ידעו קרוא וכתוב.

את הבחירות הללו יזמו והפיקו האחים עצמם, שאת חיבתם לעולם האקטואליה בכלל ולסיפור הפוליטי בפרט ירשו מהאב חגי ומסבא שלום. האגדה העפרתית אומרת שעד היום, אם תעירו מי מהם באמצע הלילה הוא יוכל לדקלם לכם מתוך נמנומו את שמות המפלגות שהתחרו על מקום בכנסת מאז קום המדינה ועד הלום, ובכלל זה מספר הקולות (!) שלהם זכתה כל רשימה (“ויקטור תייר, 446 קולות בבחירות 88′, לא נכנס לכנסת”), ומספר המנדטים של אלו שהצליחו להיכנס. אחד האחים דואג לעדכן נתונים מסוג זה עד היום.

סגל זוכה לחשיפה יומית מול מאות אלפי צופי מהדורת החדשות של ערוץ 12, הוא בעל טור מרכזי בעיתון ארצי גדול, ועמוד הטלגרם שלו חוצה את 91,500 העוקבים שמתעדכנים דרכו בחדשות הפוליטיות

את הגילוי הנאות הנוגע לעמית סגל יש לעשות הפעם בשני מישורים. הראשון, השגור בפי קוראינו, נוגע להיותו בנו של עורך העיתון. השני נובע מזה הקודם לו, שכן לולא הטלת הווטו של העורך־האב, היה זוכה סגל הבן למקום גבוה עוד יותר ברשימת משפיעים זו; הן משום שהוא מזוהה עם המגזר הדתי באופן מובהק יותר מאחרים שעקפו אותו כאן, והן משום שלמרות תרומתם החשובה לחברה הישראלית, נוכחותו של עמית בולטת הרבה יותר. ככלות הכול, סגל ג’וניור זוכה לחשיפה יומית מול מאות אלפי צופי מהדורת החדשות של ערוץ 12, הוא בעל טור מרכזי בעיתון ארצי גדול, ועמוד הטלגרם שלו הוא כלי תקשורת בפני עצמו כשהוא חוצה את 91,500 העוקבים שמתעדכנים דרכו בחדשות הפוליטיות עוד לפני שהם נדרשים לכלי התקשורת הקונבנציונליים. שם, לצד ידיעות חדשותיות ופרשנויות מפולפלות, אפשר למצוא בימי בחירות אלה גם הסברים מלומדים על מושגי יסוד כמו הסכם עודפים, אחוז החסימה וסקרים, כשהוא נעזר במשקאות אלכוהוליים, בובות פליימוביל וההומור הציני המושחז שלו. אגב, עמית למד מושגים אלה מסבו שלום סגל, כשעל הדרך הוא סופג יחד עם אחיו את תורת האחוזים הרבה לפני שבני גילם נחשפו לה.

את צעדיו הראשונים בתקשורת עשה עמית בעיתון ילדים שערך אחיו ארנון בכיתה ג’. כישרונו יוצא הדופן של עמית בלט כבר בתחנה הצבאית גל”צ, שאליה הגיע עם ותק קל ככתב החינוך של העיתון “כל העיר”, וממנה נחטף למחלקת החדשות של ערוץ 2. בין לבין בלט בתוכניות רדיו, בטורים שכתב ובתוכנית עוקצנית גם בערוץ הכנסת. בראשית דרכו זכה להערכה הן מצד הקולגות והן מצד הצופים, שהתרשמו עמוקות מהשילוב בין זיכרונו המבריק, ניתוחיו המהודקים ולשונו החדה שלא חסכה בהומור.

המפנה הגיע באירוע של שגריר צרפת ב־2013, אז זכה למחמאה מעיתונאי הארץ, גדעון לוי, ששיבח את היותו העיתונאי היחיד באולפן שאינו חושף את דעותיו האישיות ושומר על אובייקטיביות מופלגת. בדרכו הביתה ערך סגל חשבון נפש, והגיע למסקנה שאם המחמאה הגיעה דווקא מצד לוי – הקול הקיצוני והנושך של השמאל – אחד מהם צריך לשנות כיוון. מאז החל להתבטא באופן חופשי יותר והפך לקול הימני הבולט מול אולפן מלא בדעות קוטביות שעד אז לא זכו למענה. בעוד רבים בימין רוו נחת, מדד השנאה כלפיו גדל בהתאמה. עיתון הארץ הקדיש לו לאחרונה לא פחות משישה מאמרים ברצף, רובם במהלך שבוע אחד; מחנה רק־לא־ביבי מכנה אותו “שופר של בלפור”, בעוד מקורבי נתניהו משמיצים אותו על כל ביקורת על ראש הממשלה, ומייחסים לו שמאלנות, כמובן.

אז מה גורם לעמית סגל למשוך אליו כל כך הרבה אש, עד שנאלץ להסתובב לאחרונה עם שומר ראש לאחר שנחשפו איומים על חייו? אולי זה משום שמדובר באיש ימין משפיע, מדויק ומנומק בדעותיו ובהתבטאויותיו, שמוציא מהדעת את מי שרוצים להפריך את טענותיו ללא הצלחה; אולי משום שאת האיש הבורגני והאינטליגנטי הזה קשה לבטל בטענת “משיחי” וגם לא לקרוא לעברו “בבון ליכודניקי”. ואולי משום שיותר מרבים אחרים במגזר, הוא סמל לחילופי האליטות במדינת ישראל; כזה שמזיז את הגבינה למי שהיו רגילים לקבל אותה במנה יומית באותה נקודה בדיוק במבוך הישראלי.

המשפיעים – הכתבות
מסדר הדתל״שים
דרושות נשים
המשפיעים בפרסום
המיינסטרים החדש
כובשי כיפות