10. הרבנית ימימה מזרחי היא לומדת שפת אמת לצד לאה גולדברג, ויש לה חיבה מוגזמת לשופינג לצד ידע עצום בתורה ובמוסר. כך הפכה הרבנית ימימה מזרחי לדרשנית נערצת // רחלי מלק–בודה

הדלת של בית משפחת מזרחי נפתחת כמעט מעצמה. סופת ברד משתוללת בחוץ, אבל בבית שורר אור כתום וחמים. במרכז הסלון אני רואה את הרבנית ימימה דורשת מול מצלמת וידאו ומטריית תאורה. היא מסמנת לי להיכנס, כמי שמורגלת באורחים מהסוג שלי. ידיה נעות וזזות בהתלהבות על רקע ארון ספרים עצום, וככה היא מקליטה את השיעור שלה – מדמיינת שהיא ניצבת מול אולם מלא.

הרבנית ימימה, גרסת הקורונה. “זה כמו להיות על גלגל ענק בלונה פארק”, היא מתארת את התחושות, “ופתאום הגלגל נעצר ואת למעלה, וגם אין לך איך לרדת. כל חודש היה לי חוץ לארץ. הייתי נוסעת בכל העולם וחוזרת. זה מחיאות כפיים, זה לשמוע את הצחוק, לא את המיוט בזום. ברור שזה היה שוק, אבל יש את העניין הזה עם נשים, ‘כי חיות הנה’. נערה, קטנה, בוגרת, הוויה – אלו ראשי התיבות של נקבה לפי הזוהר. יש לה את התהפוכות של גיל המעבר אבל יש לה בסופו של דבר את ההוויה, את המציאות הנתונה הזאת של ‘אוקיי ימימה, תהיי בריאה, תהיי יצירה, תוציאי מעצמך את הטוב ביותר'”.

כשצלם הווידאו מקפל את הציוד היא משחררת את בני הבית מהעוצר הזמני. “זהו ילדים”, היא קוראת לעברם, “אפשר לצאת מהחורים”. משם היא מוליכה אותי לשולחן הכתיבה עמוס הספרים שלה, המקום שבו נכתבות הדרשות.

“זה נוח?” אני שואלת אותה. “לא”, היא עונה במבט שובב. לידו, על שולחן האוכל, ניצבת ערימת ספרים נוספת. שפת אמת ליד ספר שירים של לאה גולדברג. ככה זה כשהילדוּת שלך היא בלנדר אחד גדול של תרבויות.

אביה, אליהו נתן, הוא בן למשפחת רוטשילד וחניך של הרש”ר הירש. אמה, תרצה, היא בתו של הרב חיים רפאל שושנה ונכדת הרב יעקב דהאן. “שני הדמים האלה זורמים בעורקיי, זה נותן לי פרספקטיבה מדהימה על החיים. לכן כשאומרים לי ‘מאיזה מגזר את’, כל כך קשה לי עם השאלה הזאת”.

קשה לתאר כריזמה, והרבנית ימימה מפוצצת במנות הגונות שלה. עוד כששמעתי לראשונה את קולה בטלפון אפשר היה להרגיש משהו אחר באוויר. שמח, חיוני, אחר. לדרשות שלה היא עולה בבגדים מעודכנים עם חיוך קבוע על הפנים. הנשים מתגלגלות מצחוק אחרי כל פאנץ’, ובין לבין גם חודרים המסרים. בסוף כל אירוע כזה מתארגן לו תור ספונטני של נשים שמוכנות להמתין לפעמים דקות ארוכות כדי לקבל ממנה חיבוק או ברכה. מי זאת האישה הזאת, את שואלת את עצמך. היא רבנית, או שהיא בכלל רוקסטאר?
“זה נכון מאוד, אני מחפיצה. מחפיצה את המשחק, מחפיצה את השירה, מחפיצה את ההומור, מחפיצה את האודם. מחפיצה את הכול בשירות הדבר המהמם הזה”, היא אומרת ומצביעה לעבר ארון הספרים שלה. “המון אנשים יאהבו להיעצר פה ולהגיד שאני מגונדרת, אבל אני אוהבת להשתמש בדברים האלה כדי להעביר את הדבר המדויק הזה”.

מלחיצה אותך המחשבה שבעיני חלק מהן את נתפסת כגורו?
“מאוד. ‘לא תגורו מפני איש’. לכן אני משתדלת כל כך לצייר את עצמי כבעלת חולשות. כי זה מה שאני – מגונדרת, מבזבזת, ואני לא רוצה שייקחו את ימימה. אני רוצה שייקחו את מה שאני מעבירה, כי אני באמת לא דוגמה לכלום. אני רוצה להעביר ידע. האוצרות האלה הם מה שחשוב לי. אני רוצה להיות פרזנטורית, אני רוצה שיהיה לזה (שוב מצביעה לעבר ארון הספרים) מגע של יוקרה.

“תמיד כשאומרים לי ‘וואי, איזו דמות מוארת’, אני יודעת שאני לא. אני צועקת, אני קנאית, אני מדברת לשון הרע. אבל כשאת מחוברת לנשים מפה ולתורה מפה, זה מעגל חשמלי. את בהכרח נראית כמו נורה דולקת, כי אלה שתי היצירות היפות ביותר שא־לוהים ברא. המילים האחרונות של סבא שלי, רבי חיים שושנה, היו: ‘קרא קרא קרא’, במרוקאית. תלמדי תלמדי תלמדי – כי ללמוד תמיד ישאיר אותך בפרספקטיבה”.

מתי הפכת לרבנית ימימה? אני שואלת אותה. “זה עוד לא נעשה”, היא לוחשת במתיקות. “עוד לא קיבלתי הסמכה מאף אחד. אבל זה קרה לאט־לאט, כשהייתי עורכת דין. יום אחד בדקתי בגוגל מה פרשת השבוע, ואמרתי לעצמי – לא ייתכן שאת מתעמקת בתתי־סעיפים של חוק העונשין ולא יודעת מה פרשת השבוע”.

 

“תמיד כשאומרים לי ‘וואי איזו דמות מוארת’, אני יודעת שאני לא. אני צועקת, אני קנאית, אני מדברת לשון הרע. אבל כשאת מחוברת לנשים מפה ולתורה מפה, זה מעגל חשמלי. את בהכרח נראית כמו נורה דולקת, כי אלו שתי היצירות היפות ביותר שא־לוהים ברא”

לפני כעשרים שנה החלה ללמוד עם שכנה שלה פרשת שבוע. לאט־לאט הצטרפו עוד שכנות לשיעור בביתה, שזכה לשם “פרשה ואישה”. כשהמקום היה צר, עברו לבית כנסת. היום היא כבר שוכרת אולמות. השיעורים מיועדים לנשים בלבד, מועברים בתשלום סמלי, וכיום הם נערכים ומופצים על ידי יקרת פרידמן וניתנים גם לצפייה באתר “אשירה” של בני הזוג אילון־הירש.

וכשהכול פתאום נהיה גדול כל כך, זה לא גורם לך להרגיש שרגע, אולי אני מתמסחרת?
“זה לא גורם לי להרגיש לשנייה ככה. זה גורם לי להרגיש מחויבת. אני גדלתי על היקיות הזאת, חונכתי להיות חרוצה. אני רועדת לפני כל שיעור ולפני כל זום ואומרת לחיים ‘עד מתי אני אפחד’. תמיד אומרים לי: ימימה, שמך הולך לפנייך. אבל אני ממש לא מרגישה ככה, אני מזדחלת אחריו”.

את מקבלת ביקורת מגברים על התכנים שאת מעבירה?
“מגברים אני מקבלת הערצה גדולה. יש רבנים גדולים ששולחים לי ‘איזה יופי, מאיפה הוצאת את זה’. עם נשים לפעמים זה פחות מפרגן. ואני לא מדברת על דוסיות. אני מדברת על כאלה שאומרות: ‘מה היא מביאה עכשיו? מה זו המשנה הזאת?’ אז או שנדחוף אותה למשבצת של מפרישת החלות, או שנגיד שהיא אנטי־פמיניסטית. קשה להן”.

איך את באמת מול הפמיניזם?
“יש כאלה שמדברים־על ויש כאלה שעושים־את. אני לא אדבר על פמיניזם, אבל אני עושה אותו בפרקטיקה יומיומית מהבוקר ועד הלילה. ישבנו בשבוע שעבר עם סיגלית בנאי (במאית, משוררת וחוקרת קולנוע ישראלית, רמ”ב), והיא אמרה: ‘את צריכה להיות בשדולת הנשים. מה שאנחנו מנסות לטפטף לאט־לאט – את עושה'”.

שאף אחת לא תבכה

מעל ראשה אני מבחינה בתמונה שלה מחובקת עם תינוק רך. זהו יוסף חי, בנה המנוח, שנפטר לפני 14 שנים בגיל שנה ושלושה חודשים. “הריתי אותו, ופתאום החלו הנבואות האיומות של הרופאים. הרופא שעשה לי את האולטרסאונד אמר לי: ‘הוא יתבע אותך לדין על זה שהבאת אותו’. ואז הגעתי לגנטיקאית מדהימה בהדסה, לא אישה דתייה, והיא אמרה: ‘מה את רוצה לעשות?’. עניתי שאני רוצה לאפשר את החיים שניתן לאפשר לילד הזה. אז היא אמרה לי: ‘אם יש לך כוח, לכי על זה. הוא לא יחיה הרבה, אבל את תגדלי מזה כל כך'”.

יוסף חי נולד עם מום בלב, כשכל בכי מסכן את חייו. “לא היה לו חמצן. הוא היה כל הזמן כחול. סטודנטים היו באים לצלם את כף היד הכחולה שלו. לא היה לו מספיק אוויר בשביל לבכות, ולכן הייתה לו תבונה לא לבכות. כשהוא רק התחיל לייבב כולנו עטפנו אותו. ובפעם היחידה שהוא בכה, הוא נפטר. זה היה כמו שופר ענק, ואת רואה את הגרף ואת המוניטור. הוא צעק ויצאה נשמתו בצעקה גדולה. הוא מת מבכי, ומאז יש לי עניין שאף אחת לא תבכה. אני חייבת לשמח אותה כדי שלא ייגמר לה האוויר.

“הוא לימד אותי קודם כול ענווה. חשבתי שאני אם כול יכולה. שאני אגיד ככה וזה יהיה ככה. שאני אתן לו ככה והוא יקבל ככה. ואת יכולה לתת למישהו שלא יכול לקבל, וזה לימוד של החיים. בא הילד הזה ואומר לי: ‘אמא, יש ילדים שלא נושמים כמו כולם, שלא יכולים. שבאים לעולם עם לב שבור. תאהבי אותנו ככה’. זה הוריד לי את האגו והפך אותי לרחם”.

את מרגישה שהשליחות הזו גובה ממך מחירים אישיים?
“מי שאומר לך שלא, משקר. אני תמיד אומרת לילדים – יש לכם בחירה לא פשוטה בכלל, בין להיות קורבנות ציבור או שליחי ציבור. אפשר להגיש קורבנות ציבור, כי לא הייתה פה אמא בבית בערב. אין דבר כזה אצל ימימה – אמא משכיבה, אמא עושה שמע ישראל. אין. אבל עם ישראל נהיה אצלם משהו מאוד־מאוד חשוב. מאחר שהילדים שלי חשובים לי מאוד ואני משוגעת עליהם, אז אם יש משהו עוד יותר חשוב – הוא ממש חשוב. וזה לא נורא להיות אמא עם נקיפות מצפון”.

היא נולדה בקזבלנקה חודשים ספורים אחרי מלחמת ששת הימים, מה שזיכה אותה בשמה הייחודי. את ילדותה העבירה בשכונת בית וגן הירושלמית, ומאז היא נעה בין מרחבים דתיים שונים. את לימודי היסודי העבירה בבית יעקב, בתיכון עברה לאולפנת חורב, משם המשיכה לשירות לאומי כמטפלת בקשישים וללימודי משפטים באוניברסיטה העברית. היא עורכת דין במקצועה, בעלת הסמכה כטוענת רבנית, ונשואה לרב חיים מזרחי, עורך דין בהכשרתו המשמש כראש ישיבת “אבני קודש” במושב עמינדב.

המגזר החרדי עומד עכשיו במרכזה של מתקפה יש לך ביקורת על זה?
“יש לי צעקה גדולה. תשמרו על עצמכם, תשמרו על ההוראות. מצד שני, יש לי גם ביקורת על החברה, שהחרדים היו בעיניה זמן רב כלא־כלום, ופתאום אנחנו צריכים לחלוק איתם סיפור ותובנות על מצב מסוים. אתם לא יכולים לצפות שהם ייעתרו לנקודת המבט שלכם בכזו קלות. זמן רב כל כך השארתם אותם מחוץ לנרטיב הציבורי”.

ומה דעתך על הרב קנייבסקי, שבשלבים מסוימים אפשר להמשיך לפתוח את תלמודי התורה והחיידרים?
“אני כל כך שמחתי לגלות רב קנייבסקי אנושי ולא א־לוהי. זה בדיוק מה שהרב קנייבסקי. זו לא חסידות, שאומרת ‘הרב’ה יודע’. כשכתבים לא דתיים כותבים על הרב קנייבסקי, הם כאילו מדברים על נביא ששגה בנבואתו. הוא איש הלכה, וההלכה הולכת. בהתחלה הוא אמר ‘אם אין שלושה נפטרים – אז זו לא מגפה’. עכשיו הוא משנה את דעתו. ככה זה איש הלכה”.

לחלק ציונים לחז”לינו

לפגישה בינינו היא מופיעה בחליפה כחולה ובחצאית פליסה. מאופרת ומתוקתקת עד אחרון התווים. “זארה אונליין”, היא אומרת בזמן שהבזקי הפלאש נוחתים על פניה, “אחרת מה יהיה עלינו? הם עובדים חיוניים”. בזמן שרוב האושיות הרבניות מקדשות את חיי הסגפנות ומסתייגות מטכנולוגיה, מזרחי מגייסת את החומריות לשורותיה בגאווה, ומתעקשת לומר לנשים המאזינות לה שהשופינג הכרחי לבריאות הנפש.

את לוקחת את כל הדברים הכי מאוסים בתרבות המערב ואומרת: “זה קודש”.
“כי ככה גדלתי. אבא שלי היה החניך של הרש”ר הירש. אנחנו קראנו לו ‘הרס”ר הירש’. הייתה בבית משמעת נוקשה ויקית. הוא היה מושיב אותנו בכל יום שישי והיינו צריכים להקשיב לאופרה ולדעת מתי נכנסת הטובה ומתי נכנס הכינור, וללמוד את תולדות חייהם של בטהובן וצ’ייקובסקי. הוא הכריח אותי ללמוד את התנ”ך בערבית. כל קיץ למדנו שפה אחרת – גרמנית, ערבית, צרפתית, לטינית. אבא לימד אותנו לא לפחד משום טקסט ומשום דעה שהיא שונה, ובדרך הזאת הוא בעצם ביצר אותנו בקניין שלנו”.

אבל איך כל זה משתלב עם חיבה מוגזמת לשופינג ולאיפור? היא קמה ושולפת את השפת אמת. מתוך הדפים מבצבצים סימני מרקרים והערות שכתבה לעצמה בצדדים. “זה הכיף שלי”, היא אומרת, “לחלק ציונים לחז”לינו. כי הם הרי לא לימדו נשים, אז אני נכנסת אליהם לכיתה”.

ולא עוברת לך המחשבה – מי אני שאעיר להם הערות?
“מה פתאום? איך הם שמחים שמישהו מתייחס אליהם”.

אצבעותיה נעות לעבר תיאור יציאת מצרים. “משארותם צרורות בשמלותם”, היא מצטטת, “‘כאשר עושים המצוות ברוב אהבה ותשוקה, נשארת הארת המצווה בנפש האדם’. אנחנו רוצים להוציא את כל התשוקות שלנו החוצה, שיהיה להן ביטוי. ולכן המצה והמרור צרורות בשמלות, נשארו כתמים על השמלות. הוא רומז על הלבוש שנעשה על ידי המצוות. מה הכוונה? את מלאה ברצונות טובים, אבל את צריכה להלביש את עצמך לקראתם. למשל, אני לא אשב להכין שיעור בפיג’מה. אני אתלבש, מפני שזאת ההכנה, זאת התשוקה. כשאת לבושה באופן מסוים את לא תדברי באופן מסוים. את לכבוד משהו. הלבוש הוא ביטוי לתשוקה שלי”.

אבל מלבד הלבוש הפיזי, הרבנית ימימה היא גם סטייליסטית של מילים. קשה שלא להישבות בקסם הבדיחות האגביות שהיא שולפת מהשרוול בחצי פה, כאילו לא התכוונה ונפלטו לה, אבל בעצם התכוונה מאוד.
“תמיד היית מצחיקה?” אני שואלת, והיא בתגובה שולפת עוד ספר מהארון, הפעם של הרב יונתן זקס. “חלק מהיתרונות של להיות אאוטסיידרית הוא שאת מפתחת הומור. הרב זקס מסביר שההומור מגיע לשיא עוצמתו בקרב עמים נרדפים. הוא נשקו של החלש כנגד החזק”.

ואת גם בוכה לפעמים?
“בטח. כל הזמן. מי שצוחקת, בוכה. זה אותו שריר. בוחקת. אני בוכה מתסכול, אני בוכה מזה שאני לא מרגישה אמא טובה דיה ורעיה טובה דיה. אני בוכה כשבחוץ אני מרגישה סגידה ו’איזה כיף שבאת ואיך חיזקת אותנו’, ואז את מגיעה הביתה בקורונה ואת רהיט. כיסא. לא יודעים מה לעשות איתך פה”.

כשהיא מסיימת את המשפט היא מתבוננת לעבר הרב חיים, שיושב במטבח ולומד מספר הזוהר. “תדעי לך שהוא עמוד התווך שלי. איש מהמם וטוב. התרגלו פה לערב בלעדיי, לקום בלעדיי, ופתאום אמא נמצאת. מה עושים עם האישה הזאת? אנחנו רגילים אליה במינונים מסוימים מאוד. ואז אני נורא נעלבת. איך אני נעלבת. לכן אני כל הזמן אומרת שצריך לברך על הנשים. אני שונאת את הביטוי Mother Nature. זה לא טבע להיות אמא, זה בכל יום ‘ברה כחמה’. היא בררה לצאת. היא יכלה לשבת ככה מתחת לשמיכה, והיא אמרה: ‘אני קמה ליום הזה’. תברכו עליה. תגידו לה מילה טובה”.

ואולי הבחירה לרשימה נחתה עליה בזמן. מילה טובה מהקהל והציבור שהיא כל כך מתגעגעת לשאת דרשות בפניו.

ומה את עונה למי שחושבים שאת מנסה להחזיר בתשובה?
“לא מעניין אותי בכלל. לחזרה בתשובה יש כללים וסעיפים. אני לא נמצאת שם. אני רוצה להחזיר אישה לעצמה. אני תמיד אומרת שאני לא עוזרת לאישה למצוא את א־לוהים, אני עוזרת לה למצוא את עצמה. אם היא תרצה, היא כבר תמצא אותו”.

המשפיעים – הכתבות
מסדר הדתל״שים
דרושות נשים
המשפיעים בפרסום
המיינסטרים החדש
כובשי כיפות